היסטוריה

קבוץ איל הוקם בשנת 1949. ראשיתו של הקבוץ הייתה בהתארגנות קבוצת צעירים שהתחנכו בקיבוצים גינוסר, גבת, נען ואחרים בימי מלחמת העולם השנייה. הצעירים, בני נוער שהגיעו מאירופה בשנות מלחמת העולם השנייה. מרביתם – מבולגריה. לאחר תקופת שרות בפלמ"ח התארגנו כגרעין התיישבותי המתעתד להקים קיבוץ, ובחרו לעצמם את השם "אייל", שמשמעו עוז, כוח, אומץ. שמו של הקיבוץ , מהוה זיקה גם לאי"ל ארגון יהודי לוחם, שחבריו היו מארגון החלוץ, השומר הצעיר, דרור, ועקיבא. והיוו את המחתרת היהודית החמושה שלא וויתרה ולחמה בגטו וורשה. כמנהג התקופה, התיישבה הקבוצה בשנת 1945 במושבה כפר-סבא במטרה להכשיר עצמה לקראת משימת הקמת ישוב. בכפר סבא התפרנסו חברי הקבוצה ממכבסה, נגריה, ממשק חקלאי קטן שכלל גידולי ירקות , רפת חולבות, ומעבודות חוץ, כולל עבודות במפעלי ים המלח בסדום. בחודש יוני 1947 עלתה הקבוצה להתיישבות בדרדרה ממזרח לאגם החולה, כ-שלושה ק"מ מזרחית לחולתה, לרגלי רמת הגולן (ג'לבינה). עם פרוץ מלחמת העצמאות מצאה עצמה דרדרה בעמדה נחותה מול הצבא הסורי שישב על הגבעות שחלשו עליה מכל עבר, למעט מכיוון מערב, האגם. ב- 6 ביוני 1948 פתחו הסורים במתקפה על משמר הירדן הנמצאת דרומית – מערבית לדרדרה. לאחר כבוש משמר הירדן. בידודה של דרדרה בעורף הסורי – העמיק. השייט באגם, הפך למסוכן וליעד לירי והטרדות סוריות. למחרת פתחו הסורים בהתקפה על דרדרה. אחרי יום לחימה ארוך נאלצו הסורים לסגת. בקרבות נפלו שלושה חברי קבוצת אייל – דרדרה. עם תום קרבות מלחמת השחרור נותרה דרדרה כנקודה מצומצמת בשטח שגודלו 100×100 מ' ממזרח לאגם, מוקפת צבא סורי שחרג מקו הגבול הבין לאומי. הסיכוי להקים ישוב במקום אבד. ביולי 1949 לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, חזרו חברי אייל-דרדרה לכפר-סבא. באותה העת, בעקבות חתימת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן ועל מנת להבטיח אחיזה ישראלית ממשית באזור ספר מצפון לקלקלה, החליטו המוסדות המיישבים להקים במקום ישוב. חברי קבוצת אייל עלו למקום בתחילת נובמבר 1949. השנים הראשונות להתיישבות היו קשות. עד 1953 הייתה אספקת המים תלויה בבאר ערבית ישנה שהפיקה כמות מים זעירה. המשק החקלאי נשען על עבוד מטעים נטושים, גידולי פלחה, רפת ולול. בנוסף נבנו ענפי עזר כנגריה ומסגריה. למצב הכלכלי הקשה נוספה מצוקה נוספת: רבים מהורי החברים הגיעו לארץ עם גלי העלייה של תחילת שנות החמישים. הצורך לסייע בפרנסתם ובקליטתם של הורים רבים, נוכח יכולתו הכלכלית הדלה של הקבוץ, גרם לרבים לעזוב. באותם שנים הפך אזור הספר הירדני לאזור בעייתי מבחינה ביטחונית. הסתננויות לשם גניבות וחבלות, הפכו לדבר שבשגרה. סמלית העובדה שפעולת התגמול הראשונה של צה"ל הייתה בכפר פלמה צפונית מזרחית לאייל, ופעולת התגמול הגדולה האחרונה טרם מבצע קדש הייתה בקלקיליה הסמוכה, באוקטובר 1956. המציאות הכלכלית והביטחונית הקשה, גרמה לעזיבתם של מרבית החברים הותיקים. "הקיבוץ המאוחד" אליו השתייך קבוץ אייל, הפנה גרעיני השלמה שונים לאייל: גרעין של עולים מצרפת, גרעין הצופים החלוצים, ומשפחות מגויסות מקבוצים ותיקים. בשנת 1965 הגיעו חברי גרעין "עוז" בוגרי תנועת הנוער "המחנות העולים" לאייל. מאז, עד אמצע שנות השמונים, הצטרפו מדי שנתיים – שלוש, חברי גרעיני "המחנות העולים" לאייל. בנוסף נקלטו באייל בני משקים אחרים, ומשפחות מהעיר. מאז ועד היום המשיך הקיבוץ בקליטה של גרעין משפחות מחוץ לקיבוץ בנוסף לבנים של משפחות וותיקות.